מהידרדרות תודעתית לקריאת התעוררות, והדרך חזרה לתודעת הנשמה

 

מהבנה לפעולה

אם בחלק הראשון התברר כיצד תודעת האגו ומנגנון הפחד מעוותים את תפיסת המציאות ומובילים להסלמה, הרי שכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת:

מה עושים עם ההבנה הזו?

האם מדובר בעוד ניתוח פסיכולוגי מעניין, או בקריאת התעוררות שמחייבת שינוי אמיתי?

התשובה ברורה: אם לא נעבור משלב ההבנה לשלב הפעולה, ההבנה עצמה לא תציל אותנו.
המציאות לא תשתנה מעצמה והיא בוודאי לא תשתנה כל עוד אותם מנגנונים ממשיכים לפעול ללא מודעות.

מהאדם הבודד לחברה שלמה

כאשר אדם אחד פועל מתוך פחד לא מודע, הנזק מוגבל יחסית.
כאשר קבוצות שלמות פועלות מתוך אותו מנגנון, מתחילה להיווצר דינמיקה מסוכנת.

כאשר הפחד הופך לשפה משותפת, הוא מפסיק להיות חוויה אישית והופך לאידיאולוגיה.
כאשר הפרשנות המעוותת חוזרת על עצמה שוב ושוב, היא מתקבעת כאמת.
וכאשר מספיק אנשים מאמינים באותה “אמת”, היא מתחילה לנהל מציאות שלמה.

זהו הרגע שבו חברה מתחילה להיסדק מבפנים.  

קיטוב, שיסוי והסלמה: המציאות הישראלית

בתוך החברה הישראלית אנו עדים בשנים האחרונות לתהליך מואץ של קיטוב, שיסוי והקצנה.

קבוצות שונות אינן רק חלוקות בדעותיהן, הן הולכות ומאבדות את היכולת לראות זו בזו שותפות לגורל. במקום מחלוקת לגיטימית בתוך עם אחד, נוצר מצב שבו כל צד רואה את עצמו כנלחם על עצם קיומו מול צד אחר.

כאשר תודעת האגו שולטת, אין מקום למורכבות. אין מקום להקשבה. אין מקום להבנה. יש רק חלוקה חדה: מי איתי, ומי נגדי.

במצב כזה, השפה משתנה. השיח הופך להיות בוטה יותר, אלים יותר, חד־צדדי יותר.
הכפשות, השמצות, דה־לגיטימציה ושלילת האחר הופכים לכלים מקובלים.

והמסוכן מכל הם נתפסים כמוצדקים. 


מערכות המדינה: בין איזון לעיוות

כאשר הדינמיקה הזו חודרת למערכות המדינה הנזק מתעצם פי כמה.

כאשר קיימת תחושה בציבור שאכיפה אינה שוויונית, שגופים מסוימים זוכים להגנה ואחרים להתעמרות, או שמוסדות מרכזיים כמו מערכת המשפט, המשטרה או גופי הביטחון פועלים מתוך הטיה, האמון הציבורי מתחיל להתערער.

אובדן אמון אינו רק בעיה מוסדית. הוא טריגר חברתי עמוק. כאשר אזרח מאבד אמון במערכת שאמורה להגן עליו הוא מתחיל להרגיש לבד.
כאשר קבוצה שלמה מרגישה כך היא מתחילה להתארגן, להתגונן, ולעיתים גם לתקוף.

וכאשר במקביל יש תחושה שצד אחר מקבל חופש פעולה לאלימות או להתנהגות קיצונית ("אין מחאה ללא הפרעה לסדר הציבורי")  תחושת העוול מתעצמת עוד יותר. זהו מצב נפיץ.

 

סכנת ההתנגשות: לא תיאוריה, מציאות אפשרית

כאשר תהליכים כאלה אינם נבלמים, הם אינם נשארים ברמת השיח. הם מתקדמים שלב אחר שלב עד לנקודה שבה האלימות כבר אינה נתפסת כאלימות, אלא כהכרח. זהו הרגע שבו חברה עלולה להידרדר לעימות פנימי רחב היקף.

ההיסטוריה כבר הראתה מצבים כאלה. קיטוב עמוק, אובדן אמון, שיח אלים ולבסוף התנגשות.

אין שום חוק טבע שאומר שהחברה הישראלית חסינה מפני תהליך כזה.

כאשר אנשים מתחילים להאמין שהאיום הגדול ביותר עליהם אינו אויב חיצוני, אלא אזרחים אחרים במדינתם, אזרחים שמוסרים את נפשם בקרב למען המדינה, הקרקע למלחמת אחים כבר מונחת.

 

השפעת הנהגה: אחריות כבדה

במצב כזה, למילים של מנהיגים יש כוח עצום. כאשר מנהיגים, מכל צד שהוא, משתמשים בשפה של הפחדה, כאשר הם מדברים על “דם ברחובות”, על “מלחמת אזרחים”, או מציגים את המציאות כמאבק קיומי פנימי הם אינם רק מתארים מצב, הם יוצרים תודעה של מלחמה!

הציבור שומע, מפנים, ומתחיל להרגיש בהתאם. כאשר אדם שומע שוב ושוב שהוא נמצא בסכנה, הוא מתחיל לחיות בתוך תחושת סכנה. הוא לא קולט שהוא משמש ככלי בידי המנהיג תאב השלטון והשררה שעושה מניפולציות על גבו. וכאשר תחושת הסכנה הופכת למציאות פנימית, ההתנהגות משתנה בהתאם. זהו תהליך מסוכן מאוד.

עיוות מוסרי: כאשר האויב מתחלף

השלב הקיצוני ביותר בתהליך הזה הוא כאשר מתרחש עיוות בתפיסת האויב.

כאשר מתחילים להופיע קולות שמציגים קבוצות יהודיות בתוך החברה הישראלית כאיום גדול יותר מאויבים חיצוניים, מדובר בשבירה עמוקה של תפיסת המציאות והמרקם החברתי או אז אנחנו עדים לחבירה של קבוצות יהודיות לאנטישמים אויבי ישראל כדי לנסות להחליש את מוסדות המדינה שנחשבים לרכוש השלטון ולא רכוש אזרחי המדינה כולה.

כאשר נאמרים דברים כמו העדפה של אויב חיצוני על פני קבוצות בתוך העם ("איימן עודה הוא יותר ציוני מסמוטריץ ובן גביר"),  זו אינה רק אמירה פוליטית. זו עדות למצב תודעתי שבו הפחד שיבש לחלוטין את היכולת להבחין בין מציאות לעיוות.

בנקודה זו, לא מדובר עוד במחלוקת — אלא בהתפרקות.

 

הדרך של תודעת האגו מול הדרך של תודעת הנשמה

כאן מתחדדת ההבחנה בין שתי התודעות שפועלות באדם:

תודעת האגו — שפועלת מתוך פחד מהעתיד, ממחסור וממוות ולכן מנסה להשיג שליטה והפרדה. בינה לבין האחרים.
תודעת הנשמה — שפועלת מתוך מודעות של שפע בלתי מוגבל, קבלה, אחדות, אהבה, חמלה וחיבור לתודעה האלוהית.

תודעת האגו מחפשת לנצח. תודעת הנשמה מחפשת להבין, להרגיש ולהתפתח רוחנית, להכיר באלוהות שלה בדרך של חוויה פיזית.

תודעת האגו רואה מחסור בכל מקום ובוחרת בתחרות ובמאבק כדי להשיג עוד ועוד בכל מחיר.
תודעת הנשמה מודעת לשפע האלוהי שלה ורואה בני אדם שכולם חלק מהאחד האלוהי.

בשום מצב תודעת הנשמה אינה מצדיקה כפייה, השפלה או אלימות. היא תומכת תמיד בשיח חומל, אוהב ואמפתי, גם כאשר יש מחלוקת עמוקה, אבל לצורך שיח כזה דרושה הסכמה של שני הצדדים ויותר מזה דרושה הפסקה מיידית של השיח המגנה, המקטין, השיפוטי, המתנשא השונא והאלים. הגענו למצב שאנשים מתייחסים בשנאה לאחר רק משום שהוא צופה בערוץ טלוויזיה מסוים. זה מספיק להם כדי לסמן אותו כאויב שלהם.

 

חופש הבחירה: האחריות האמיתית

הנקודה החשובה ביותר היא שלכל אדם יש בחירה. האדם יכול להמשיך לפעול מתוך פחד, או להתחיל לזהות אותו.

הוא יכול להמשיך להגיב באופן אוטומטי, או לעצור ולבחון את עצמו. הוא יכול להמשיך לראות באחר איום, או להתחיל לראות בו אדם בעל בחירה חופשית.

הוא יכול לראות שמציאותו נקבעת על ידי מישהו אחר, או להבין שרק הוא יכו ליצור את המציאות שלו על ידי התודעה החיובית שלו.
הבחירות האלה אינן תיאורטיות. הן מתרחשת בכל רגע והבחירה של כל אדם מצטרפת לבחירה של אחרים ויוצרת את המציאות הקולקטיבית.

 

קריאת התעוררות: רגע לפני נקודת האל־חזור

המצב הנוכחי אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של תהליך תודעתי ולכן, ניתן גם לשנות אותו, אך לשם כך נדרש דבר אחד: התעוררות.

התעוררות מהאשליה שאנחנו פועלים מתוך אמת, כאשר בפועל אנו פועלים מתוך פחד.

התעוררות מהצורך להיות צודקים, אל היכולת להיות מודעים לאלוהות שבכל אחד מאיתנו. התעוררות מהפרדה אל חיבור.

זו קריאה לכל חלקי החברה הישראלית, מכל הצדדים, לעצור רגע, להתבונן פנימה, ולשאול בכנות:

האם אני מגיב למציאות, או לפחד שלי ממנה? האם אני מחובר לאהבת הזולת או לשנאת האחר, השונה ממני?

 

עצמאות אמיתית: המשמעות העמוקה

עצמאות אמיתית אינה רק עצמאות מדינית. היא היכולת של האדם לא להיות נשלט על ידי הפחדים של תודעת האגו שלו, אלא לבחור  לפעול מתוך תודעה גבוהה, תודעת הנשמה שלו בכל אירוע בחיים שלו. 

כאשר אדם מגיע למקום הזה הוא באמת חופשי. כאשר מספיק אנשים מגיעים למקום הזה החברה כולה משתנה ומגיעה ה "גאולה".
הגאולה הינה שינוי תודעתי עמוק בתודעת האנושות ומעבר לחיים תמידיים מנקודת המבט של הנשמה שבה האחר חשוב בדיוק כמוני ואיכפת לי מאיכות חייו בדיוק כמו על שלי. כך היה הקיבוץ של פעם.

 

בין הרס להתחדשות

החברה הישראלית נמצאת בנקודת הכרעה.

הדרך של תודעת האגו מובילה להמשך קיטוב, הסלמה ואולי אף התנגשות.
הדרך של תודעת הנשמה מובילה לאפשרות אחרת — של הבנה, חיבור והתפתחות.

הבחירה אינה של מנהיג אחד, היא של כל אחד מאיתנו.

השלום לא יתחיל בין מדינות, אלא בתוך התודעה האנושית.

חג עצמאות שמח.