המאורעות האחרונים העלו את דרגת המתח, הפחד והלחץ בקרב הציבור הישראלי לרמות גבוהות מאי פעם.
מעל 100 שנים מתמודד הישוב היהודי בישראל עם ניסיונות חוזרים ונשנים של שכניו לחסל אותו.
פעם אחר פעם אנחנו חווים התקפות ברוטליות וברבריות של ערבים על אזרחים ועל מטרות צבאיות במטרה ברורה לזרוע פחד ואימה בקרב כולנו.
למערכת יחסים זאת יש עד כה מחיר כבד של אלפי אנשים הרוגים ופצועים בגופם ובנפשם.
רבים יסכימו שהטבח הברברי שבוצע באזרחים תמימים שוחרי שלום וחפים מפשע בשבת ה- 7 באוקטובר היה האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, אפילו יותר מטראומת יום הכיפורים.
הסיבה לכך הינה שההתקפה הרצחנית בוצעה בעיקר על אזרחים, ילדים, נשים ומבוגרים ובאכזריות שמתחרה בלי קושי עם פעולות ההשמדה של הצורר הנאצי בשואה.
הסיפור לא התחיל כמלחמה של צבאות בחזית.
אין ספק שאחת המטרות הייתה לגרום לטראומה קשה בקרב היהודים ולזרוע ריב ומדון בחברה הישראלית המפולגת באמצעות ביצוע מעשים בלתי אנושיים כמו רצח ילדים ונשים בדם קר, אונס ועוד וחטיפת ילדים נשים וזקנים כבני ערובה.
בנוסף חווה הציבור הישראלי פחד גדול מנפילת רקטות במרכזי אוכלוסייה צפופים ופחד של חדירות מחבלים בצפון. אלפים פונו מבתיהם משום שהם פוחדים מחזרה של הטבח בדרום גם ביישובי הצפון. אלפים מרגישים פליטים ותלושים, עקורים פיזית ונפשית מהבית החם שלהם.
הפחד של אנשים בעת מלחמה ופחד מהעתיד הוא מכמה דברים עיקריים:
א. פחד להיפצע ולסבול פיזית ונפשית.
ב. הפחד למות.
כמובן שהדאגה והפחד מתרחבים מהמעגל האישי גם למעגל של בני המשפחה הקרובים ואחר כך הפחד לישוב ואחר כך הפחד לגורל המדינה כולה.
תוסיפו לזה את הפחד מהתוצאות הכלכליות ההרסניות של מצב כזה והתמונה העגומה כמעט מושלמת.
באירוע הזה שאנחנו עדיין בתוכו נולד תת פחד של הפחד למות, הפחד על גורל היקירים הנמצאים בשבי.
נוכח כל האירועים הקשים והתמונות המזעזעות שחלקנו נחשפנו אליהן והסיפורים שכולנו שמענו שוב ושוב ניתן לומר שעם שלם חווה טראומה שעדיין לא יצא ממנה.
אנשים מדווחים שהם חיים בפחד מתמיד כמעט.
על כן השאלות שאני רוצה להעלות כאן הן:
1. האם יש אפשרות להתמודד עם הפחד או אולי בכלל למגר אותו מלכתחילה או להסתכל עליו מנקות מבט שונה לחלוטין ולגרום להתמוססותו?
2. האם אפשר באמת לחיות עם פחד בשלווה שאז אין למעשה פחד?
3. האם יש סיכוי לצאת מהטראומה שאנחנו חווינו ועדיין חווים ולחזור לשפיות?
4. מה היא הדרך הטובה ביותר לחיות בשלווה נוכח פעולות אלימות בצורה קשה וגם לצאת מטראומה נפשית?
אנשי מקצוע בבריאות הנפש וגם סתם אזרחים טובים חושבים לתומם שיחד עם קולות המלחמה והקבורה היומיים של חיילים עקב המלחמה הנמשכת עדיין וככל הנראה תמשך עוד זמן רב, ממש חובה להעלות את המוראל הלאומי באמצעות חגיגות, התכנסויות שירה וריקודים ועוד פעולות שמטרתם העיקרית היא להסיח את הדעת של הציבור הישראלי מהאבל הכבד ותחושת השואה שנפלה עליו ולמקד אותה בתחושת נצחון והשבת הכבוד הלאומי על ידי פעולות הרואיות של כוחות הבטחון שממשיכים לעשות את עבודתם בכל החזיתות.
את הסחת הדעת הזאת מפעילים על ילדים ומבוגרים כאחד, כל קבוצת גיל והשיטות שעובדות עליה.
כך חושבים ישכחו האבלים ומילוני האנשים שנמצאים בטראומה את צערם, יגונם ואבלם ויחזרו לעצמם.
ובכן, השיטות האלה אולי יכולות להועיל לכמה שעות, אבל לאחר היציאה מהאשליה הזמנית של שמחה יחזור האדם הטראומטי והמפוחד לנקודת המוצא וימשיך לחוש פחד, חרדה ואפילו דיכאון.
שורה תחתונה חברים וחברות יקרים, זה לא עובד.
פחד וטראומה לא נעלמים באמצעות פעולות הסחה, הם במקרה הטוב נקברים עמוק בנפש ובמקרה הגרוע יוצרים תופעות קשות של פוסט טראומה, כלומר הופכים לטראומה כרונית.

אני חושב שפסיכולוגים קלאסיים מודניים יכולים לעזור במצבים כאלה במידה מועטה ומטפלים שמטפלים בשיטות אלטרנטיביות סימפטומטיות גם הם לא יכולים ליצור ריפוי עמוק של הנפש.
אז מה כן צריך לעשות בהתמודדות עם פחד וטראומה?
קודם
כל יש להכיר בפחד ולנסות לדבר עליו ולחוות אותו בדרכים שונות, לא להתעלם ממנו, לא
לנסות לברוח ממנו, לדכא אותו ולשלוט בו, כלומר לא להכיר בו ולא לתת לו מקום. 
האדם הפוחד רוצה לדעת שאתם מבינים אותו ומרגישים את מה שהוא מרגיש.
הפחד שלו הוא אמיתי וצריך להכיר בכך ולהביע זאת במילים ואולי גם במעשים פיזיים, ליטוף, מגע אוהב, חם ומחבק, למי שזה מתאים.
זה יוצר תחושה עמוקה של אחווה, אמפתיה ומתחיל את תהליך הריפוי.
הגישה מורכבת הרבה יותר מכדי להיכנס אליה כאן בכמה שורות, אבל אדגיש שחייבים לעבור דרכה לפני כל פעולה אחרת.

אחרי שמיצינו את השלב הראשון חייבים להגיע לשלב של חיבור האדם לאמיתות גבוהות יותר, דבר שאולי בודדים עושים במצבים כאלה עם אנשים שחוו טראומה ונמצאים בחרדות.
למה אני מתכוון חיבור לאמיתות גבוהות יותר?
חייבת להיות שיטה ומשנה סדורות של הצגת המציאות הגבוהה, האמיתית ויצירת הפנמה שלה וחיבור עמוק של המטופל למציאות הזאת. ברור שלא אוכל לגעת בכל המשנה כאן אבל אציין כמה נקודות עיקריות.
המטופל חייב להבין מי הוא ומה היא המציאות האמיתית מאחורי המציאות הפיזית, אחרת הוא יחייה בחוויה מתמדת של כאוס טוטאלי וחוסר תקווה ויאוש מוחלטים שימשיכו להוביל לפחד וחרדה קבועים.
אז האם יש אמת גבוהה יותר מהחוויה הפיזית שלנו, החוויה הנוכחית שכולנו חווים בחודש האחרון?
התשובה היא שכן.
חברים, המציאות הפיזית היא בסך הכל מציאות שנגזרת מהמציאות המקורית שבה כולנו רוח, אנרגיה עם תודעה ללא גוף פיזי.
משם כולנו באנו ולשם כולנו נשוב. המציאות הרוחית קדמה למציאות הפיזי ויצרה אותה.
אנחנו תוצר של תהליך ניסי שבו אנרגיה בלתי ניראית יצרה חומר פיזי וישות מורכבת מאין כמותה מבחינה פיזית ונפשית. האנרגיה הבלתי ניראית הזאת מכונה, התודעה האוניברסאלית, כל היש או אלוהים.
מוזר מאוד שיש עדיין אנשים שצריך לשכנע אותם בעובדה הזאת. יש מיליוני עדויות ועבודות מדעיות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים שמוכיחים זאת.
הפסיכיאטר היהודי אמריקאי פרופ' בריאן וייס כתב על כך שלושה ספרים.
וייס התמקד בעבודה בהחזרת אלפי אנשים אחורה בזמן לגלגולים קודמים שלהם באמצעות תהליך של היפנוזה.
כרופא שלמד שיטות מחקר מדעיות הוא הוכיח למי שהיה ספקן באופן מדעי שיש חיים אחרי המוות ושהאדם הוא במקור רוח שמתגלם בגוף.
המסקנה הפשוטה היא שיש הרבה מעבר לחיים הפיזיים שאנחנו מכירים.
לצערנו בחיי היומיום שלנו אנחנו מתעלמים מכך לחלוטין ועובדה זאת לא משמשת אותנו כדי להתמודד עם החוויות הקשות שאנחנו חווים במישור הפיזי.
העובדה הפשוטה היא שכל בני האדם הינם כאלוהים בני אל מוות, חיים לנצח.
המוות הפיזי הוא לא סוף החיים, אלא תחילתם של חיים חדשים.
כן, לצערנו אהובינו נפרדים מאיתנו, מהחיים הפיזיים עם מותם, אבל הם ממשיכים לחיות ברוח מבלי לשכוח כל מה שקרה להם ויותר מזה עם רמת ידיעה גבוה בהרבה משלנו והבנה של הסיבות לכל מה שקרה להם.
עובדה עוד יותר מדהימה, המתים יכולים לתקשר איתנו בעודם שם ואנחנו יכולים לעשות פעולות כדי לתקשר איתם.
משמע שאין באמת הפרדה מוחלטת בין מישורי הקיום.
זאת רק האמונה שלנו וחוסר הלמידה שלנו שקיבעו בחיינו התנהגות של ניתוק מאלה שעזבו את המישור הפיזי.

עד כאן במאמר הראשון בסדרה
במאמרים הבאים נמשיך ונעמיק בכל השאלות ובנקודות מבט חדשות ומפתיעות על המציאות הפיזית והרוחנית שלנו.